ריקודי הבטן תפסו אותי, בתחילת שנות האלפיים, בדיוק כשעמדתי נבוכה מול תעשיית האמנות הפלסטית והרגשתי שכאמנית מזרחית מהפריפריה השער נעול.
בריקוד המזרחי פגשתי את השוליות, את האנטי-ממסדיות ואת הנגישות הבלתי-אמצעית שלא הצלחתי למצוא בחוגי האמנות, בועטים ככל שיהיו. היה בקבוצות הריקוד הללו משהו קהילתי שחיבק אותי ואת הנשיות והמזרחיות שלי. זה היה בתקופה שכל העניין של קהילות, אינטרנט, מידע נגיש- היה בחיתולים שלב 1. עולם האמנות נראה היה לי כדבר נשגב שרק יודעי ח"ן ראויים לפסוע בגנו.כלומר, מי שהכיר והתחכך עם האנשים הנכונים בתל-אביב בשילוב של אופי אינדיבידואליסטי קיצוני. 20 שנה של הופעות ריקודי-בטן לא הסירו ממני את דמות האמן המתבודד, אבל נתנו לי שפה שאני יכולה להסתובב איתה ברחוב (וגם ללכת איתה למכולת). אין לריקודי בטן חוג באוניברסיטה, אין להם מעמד, אין אליטות, אין היררכיות. אבל זה מה שהופך אמנות לחתרנית: כשרקדנית בטן מופיעה בסביבה בה קול נשי ומזרחי לא רגיל להישמע, וכשאני אומרת להישמע אני מתכוונת לכזה שגורם להם לעצור הכל ולספוג אותו פנימה אל תוך הזיכרון השבטי- החברתי- האישי שלהם ולהיזכר בו כקול חזק, עוצמתי ומרעיד. זו אמנות. בתמונה: ריקוד טורקי בהופעה בתאטרון אוקספורד, אנגליה.
コメント